"וְאַתָּה קַח-לְךָ, בְּשָׂמִים רֹאשׁ, מָר-דְּרוֹר חֲמֵשׁ מֵאוֹת…" שמות (ל', כ"ג),
״וּבְהַגִּ֡יעַ תֹּר֩ נַעֲרָ֨ה וְנַעֲרָ֜ה לָב֣וֹא ׀ אֶל־הַמֶּ֣לֶךְ אֲחַשְׁוֵר֗וֹשׁ מִקֵּץ֩ הֱי֨וֹת לָ֜הּ כְּדָ֤ת הַנָּשִׁים֙ שְׁנֵ֣ים עָשָׂ֣ר חֹ֔דֶשׁ כִּ֛י כֵּ֥ן יִמְלְא֖וּ יְמֵ֣י מְרוּקֵיהֶ֑ן שִׁשָּׁ֤ה חֳדָשִׁים֙ בְּשֶׁ֣מֶן הַמֹּ֔ר וְשִׁשָּׁ֤ה חֳדָשִׁים֙ בַּבְּשָׂמִ֔ים וּבְתַמְרוּקֵ֖י הַנָּשִֽׁים״ מגילת פורים.

ה-מור בשימוש כבר אלפי שנים וידוע כאחד ממרכיבי הקטורת, בתנ״ך הוא מוזכר מספר פעמים.
בתרבויות עתיקות הוא שימש כמבשם, וכן לצרכי פולחן, דת ורפואה עממית.
המצרים נהגו להשתמש במור בחניטת המומיות, לשרוף ממנו לכבוד האל Ré,
הנוצרים נהגו לכלול את המור כמתנה לישו.

למעשה מדובר בשרף של עץ שמקורו במצרים, סומליה ותימן. כשגזע העץ נשרט או נפצע, הוא מפריש שרף שמתייבש, ממש פלסטר טבעי. את השרף מזקקים בקיטור וכך יוצרים את השמן.